מי ידע אז כשהכרנו שזה מה שיקרה. אני זוכרת איך הסתכלת עליי בעיני כלבלב המתבונן בהערצה באדוניתו מחכה רק למוצא פיה ולהכרת חיבה כלשהי. השתוקקת לשמוע אותי מדברת, התמוגגת מצחוקי וצייתת לכל גחמה שהייתה לי. איתך אז הרגשתי חזקה, ממש נסיכה מוגנת ומוערצת. לפעמים הייתי אכזרית אבל תמיד ידעתי שעמוק בפנים אני מרגישה כלפייך משהו שאז לא העזתי להגדיר כאהבה.
מי ידע שעם התנהגותך החלשה מולי תצליח להיכנס לי לוורידים שכל הזמן יזינו את ליבי ומוחי במחשבות עלייך.. לא שמתי לב איך אני מתחילה להיסדק, הייתי מסניפה אותך אל תוכי כל יום וזה יצר אצלי עוד ועוד סדקים חדשים, כבר לא הייתי חסינה, אפילו לא קרוב... וכמו אצל כל אותם האנשים הרגילים, כאשר מתחילים להסניף על בסיס יומיומי מתחילים להתמכר. התמכרתי לכל חלק בך, כפות הידיים הגדולות שעטפו את גופי, החיוך שבהתחלה לא אהבתי, המימדים העצומים שלך, אפילו הבליטה הקטנטנה שהייתה לך באמצע החזה... ההתמדה שלך השתלמה ואחרי כל כך הרבה חודשים הורדתי את הקליפה שגם ככה כבר לא הגנה עליי. מי ידע שברגע שזה יקרה אתה תהיה זה שתתחזק, אתה תגדל ותסתכל עליי מלמעלה, עליי על האדונית המוערצת שלך... הייתי צריכה להיגמל, ידעתי את זה ברגע שגיליתי את הסדק הראשון אבל זה כל כך קשה... בהתחלה היה לי כואב בכל הגוף, המוח לא חשב בהיגיון וחיפש אותך בכל פינה, כמו מסוממת שמחפשת את הדילר שלה הייתי מתגנבת אלייך בלילה לעוד מנה שהחזיקה אותי לעוד כמה ימים, הייתי מוצאת דרכים להגיע אלייך, מבקשת את קירבתך למרות שהרגשתי שאתה רק הולך ומתרחק... אני זוכרת את אותו הערב שבפעם הראשונה שמעתי את עצמי מתחננת ועוד מתחננת אלייך ואתה היית כל כך חזק, שמעתי שגם לך כואב אבל היו לך כבר תוכניות אחרות. סגרתי את עצמי הרחק ממך, בעולם שלא הכיר אותך בכלל והיה לי כבר יותר קל, חיפשתי בכולם את אותם רכיבים ממכרים שהיו בך אבל לא מצאתי באף אחד.
רק אחרי שנה ארוכה אני יכולה להגיד שעברתי דרך ארוכה בתהליך הגמילה.... אני עוד לא נקייה במאה אחוזים, עדיין יש בגופי רגשות שמחכים להתעורר אבל אני מדכאת אותם כל יום מחדש. נמנעת מהחיים הקודמים שהיו לי, חיים שחלקתי איתך, אנשים ומקומות שהלכנו אליהם יחד וזה חסר לי אבל לא בגללך. לפעמים פוגשת חברים ישנים והם מספרים לי עלייך ועל זה שאתה מאושר עכשיו מאהבה חדשה, אהבה לא הרסנית, לא חולנית, אהבה הדדית... אני שמחה... או יותר נכון מעמידה פני שמחה כי זה עדיין צובט בלב, לא בגללך אלא בגלל שאצלי זה עדיין לא ככה. לא נרפאתי עדיין וזה מעציב אותי. נשארה לי צלקת מהפצע שהתאחה וקשה לי להסתיר אותה, כל מי שמנסה להתקרב שואל ממה היא נגרמה ואני מחייכת ולוחשת שזה סתם, מנפילה.....
